כלים עם נשמה

את רונית הכרתי ממש במקרה, למפגש קצר באירוע עצמאיות בצפון שכתבתי עליו בעבר בפוסט מאה ימי פרגון.
משהו בה גרם לי להתאהב בה ולרצות לנסוע לראות את הסטודיו שלה בעצמון שבמשגב.

כשהגעתי בפעם הראשונה אל רונית, הגעתי עם בת דודתי וכל כך אהבתי את הכלים שממש הרגשתי שהם
בעלי שבריריות וחוזק שמזכיר לי את רונית.

היום אנחנו כבר חברות וכמובן גם מייצרות שיתופי פעולה מוצלחים, אך אני מרגישה שמה שהרגשתי
אז הוא כל כך נכון.

רונית מייצרת כלי אצלה בסטודיו

רונית התחילה את דרכה בלימודי עיצוב תעשייתי וצורפות ולאחר שיצרה בקרמיקה עברה ליצור בפורצלן.

יש משהו מאוד עדין ושברירי בפורצלן והשקיפות שלו, כשהאור חודר אותו, הוא משהו שאני מאוד
מתחברת אליו בעיצוב.

תחילת עבודה

תהליך העבודה של כלי בסטודיו

שלח לי שקט... (מוזמנים להאזין לשיר)

לפני מספר שבועות, ארגנתי יום צילום במטבח שעיצבתי ושילבתי בו כלים של רונית.
את יום הצילום צילמה ענבל כבירי, שעליה כתבתי בפוסט לראות את האור ולראות את האור 2.
החיבור היה מצוין וכשהגיעו התמונות רונית כל כך שמחה והבינה שענבל מתאימה במיוחד לצלם אותה
בתהליך העבודה שלה בסטודיו.

גוש חומר הופך לכלי יפיפה

אז כמובן שהתלהבתי ונהניתי להיות חלק מההפקה הזו. הרבה סטיילינג לא היה צריך, כי הסטודיו יפה כל כך

והמוצר מדבר בעד עצמו וכשראיתי את התמונות הנפלאות שענבל צילמה, החלטתי לשתף אתכם בתהליך

שנהניתי לצפות בו מהצד.

הפוסט הזה, הוא פוסט קצר במלל, אך עם המון אהבה לאדם, ליצירה ולנפש שעוברת לכלי דרך הידיים.

פוסט על חברות ושותפות לדרך, על שיחות ארוכות ורגישות אין סופית, על חברות באמצע החיים.

תודה לך רונית על מי שאת ותודה לענבל שהעבירה את היצירה שלך כל כך יפה ונוגע.

-משפט שרונית אומרת לי כשהיא לא מספיקה לענות לטלפון: "הייתי בבוץ" תמיד מצחיק אותי-

תודה לכם על כך שאתם קוראים ועוקבים, מבטיחה לשתף בהמשך על אנשים ומוצרים יפים.

שמחה תמיד לתגובות (:
מיכל 

קולקציית לבן ושחור לבן